ZohaibAkhtar

כתיבה

שיתוף

המקום היחיד שבו אפשר לעבוד

תורגם מאנגלית. לקריאת המקור

קראתי את אקהרט טולה לפני כמה שנים. לקח לי זמן לעבור את הפרק השלישי, ואת הפרקים הראשונים הייתי צריך לקרוא שש פעמים עד שהצלחתי לתפוס אותם. קשה למוח להפסיק להריץ אפשרויות, לחזות תרחישים או לחשוב על העבר. בעולם עם כל כך הרבה הסחות דעת, מה שאקהרט אומר יכול להישמע כמו שטויות.

בתמצית, זה מה שהוא אומר. ההווה הוא הדבר היחיד שאפשר לפעול בתוכו. העבר והעתיד הם דברים שהתודעה מייצרת. בפעם הראשונה שנשארתי עם המחשבה הזאת, משהו השתנה באופן שבו אני עובר את היום.

אני עדיין ממליץ על הספר. הזרע של כל מה שכתוב כאן בא ממנו. אבל הרעיון לא באמת רוחני, או לפחות הוא לא חייב להיות.

קשה להיפרד ממשהו שהאמנו בו מאז הילדות. השפות והתרבויות שלנו נושאות אותו, ולא כולן נושאות אותו באותו אופן, כך שכל אחד מאיתנו רואה את העולם דרך עדשה קצת אחרת שלו. אנחנו לומדים למדוד את החיים שלנו לפי מה שעשינו עד גיל מסוים, ומצפים שיראו אותנו עושים את זה. אלה החיים של רוב האנשים. לצאת מזה פירושו לראות את היום אחרת.

הדרך הכי פשוטה שאני מכיר להרגיש את זה היא תרגיל שאפשר לעשות על עצמכם.

דמיינו שאתם שנים רבות קדימה. אתם זקנים, חלשים, וקרובים לסוף. בעתיד הזה יש טכנולוגיה שמאפשרת לחיות מחדש יום אחד מהזיכרון שלכם, אמיתי כמו ביום שבו חייתם אותו בפעם הראשונה. הטכנולוגיה בחרה את היום באקראי, ואיזה יום שזה לא יהיה, זה כל מה שתקבלו.

אז ספרו עד שלוש.

1.... 2.... 3!

זה היום שעלה. הרגע הזה בדיוק. זה שבו במקרה אתם קוראים את זה. עכשיו שימו לב איפה אתם. נשמו לאט והרגישו את האוויר נע בתוככם. הרגישו את הריאות מתרחבות. עכשיו קחו כמה שניות להקשיב לקולות סביבכם. אתם שמים לב שאתם חיים? שמתם לב שלא חשבתם? עכשיו שימו לב שהחיים האלה שייכים רק לכם, ורק אתם זוכים לחיות אותם ככה.

עכשיו שאלו את עצמכם.... מי אתם? לא התארים והתוויות שאחרים מצמידים לכם. מה שנמצא מתחתם.... החלק שקולט, החלק שהוא יותר מהחשיבה. המוח שלכם מריץ את התרחישים, שומר את הזיכרונות, עושה את התחזיות. הוא מגיש לכם את הגרסה שלו לדברים, לפי המצב שבו הוא נמצא. החלק ששם לב שהוא עושה את כל זה אינו העשייה עצמה. הוא יכול לצפות במוח עובד ולקרוא את המצב שלו. ובניגוד לתרחישים ולזיכרונות, הוא לא יכול ללכת לשום מקום חוץ מעכשיו. זה כל מה שיש לכם.

יש בנו חלק שתמיד מרגיש שאנחנו לא איפה שאנחנו רוצים להיות. אולי אתם אמורים להיות במקום אחר. לא תמיד אפשר לומר איפה. עבר, עתיד, בית, עבודה, פנטזיה. אני מוכן להתערב שאם הייתם יכולים להקיש באצבעות ולהגיע לשם, התחושה לא הייתה עוזבת. היא פשוט הייתה מצביעה על מקום חדש. העניין הוא לא להיתקע במקום שבו הייתם מעדיפים להיות, עד כדי כך שתשכחו איך להפיק את המיטב מהמקום שבו אתם נמצאים. זה מה שזה אומר להבין את ה״עכשיו״ שלכם.

במצב הזה, כל תחושה נעשית חיה. כל מפגש נעשה משמעותי. זה כל מה שיש לכם, אז אתם נותנים לזה הכול. אתם חיים.

אני לא כותב את זה מתוך חיים מסודרים. אני נוכח בכוונה. תמיד יש יותר ממה שרגע אחד יכול להכיל, אז אני מפסיק לנסות להכיל הכול ברגע אחד.... אני נותן את הידיים שלי לדבר האחד שצריך אותן היום, ומשאיר את מחר למחר. נוכחות היא לא שלווה בשבילי. היא מה שמחזיק אותי על הרגליים.

ואין מקום שבו קשה יותר להישאר על הרגליים מאשר בעבודה.

אותה משיכה ששולפת אתכם מחדר שקט תנסה לגרור אתכם גם מהעבודה. חלק מכם מתעקש שהייתם אמורים להיות כבר רחוק יותר. יותר הספקתם, יותר התקדמתם, יותר בטוחים בעצמכם. אתם מסתכלים איפה מישהו אחר עומד ותוהים למה אתם עוד לא שם. אבל אם הייתם מגיעים לאבן הדרך הזאת מחר, התחושה לא הייתה עוזבת. היא הייתה מצביעה על הבאה. בעבודה המשיכה הזאת קוראת לעצמה שאפתנות, אז אנחנו נותנים לה להוביל.

דחיינות היא אותה משיכה, רק בכיוון ההפוך. שאפתנות ממהרת אל העתיד. דחיינות מסרבת להיכנס להווה. אנחנו מסתכלים על העבודה ומחליטים שאנחנו לא מוכנים. אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו מחכים לעכשיו טוב יותר. לרגע שבו נהיה רעננים יותר, בטוחים יותר, פחות מפוחדים. הרגע הזה לא מגיע. אז אנחנו דוחים את העבודה של היום למחר.

אפשר לטעון שחייבים לתכנן. קובעים משימות לתאריכים. ככה בונים דברים. נכון. אבל תכנון לא שובר את הכלל הזה. הוא מוכיח אותו. כשאתם מכניסים משימה ליומן, שום דבר עוד לא נבנה. עשיתם פעולה של הווה. החלטתם בשביל מה היום הזה, ובשביל מה הוא לא. אתם קובעים את העתיד ביומן כדי שלא תצטרכו לסחוב אותו. אתם רושמים אותו, מניחים אותו בצד, והידיים שלכם חוזרות להיום.

זה הגבול ששווה לשמור עליו. תכנון הוא ההווה שמחליט מה לעשות. דאגה היא ההווה שעושה חזרות על משהו שעוד אי אפשר לשלוט בו. מבפנים הם מרגישים אותו דבר, אז אנחנו מתבלבלים ביניהם.

כשהגבול הזה קורס, אנחנו קוראים לזה שחיקה. זה נראה כמו בעיית משאבים. יותר מדי עבודה, מעט מדי זמן, מעט מדי ידיים. אבל תסתכלו למה זה שובר אותנו. ברגע זה הידיים שלכם יכולות לעשות דבר אחד. הן על המכשיר שבו אתם קוראים את זה. תנועה אחת, בשנייה הזאת. המועקה לא באה מהמשימה האחת הזאת. היא באה מארבעים ותשע המשימות שאתם לא נוגעים בהן. הידיים שלכם כאן, היום. הראש שלכם בשבוע הבא, סוחב את כל מה שעלול להיכשל שם. אתם לא עייפים מהעבודה שמולכם. אתם עייפים מלחיות בשבוע שאתם לא נמצאים בו.

אפשר לומר שאי אפשר לפתור את זה בתכנון, כי המשימות תלויות זו בזו. נכון. אבל זה לא מה ששובר אתכם. התלויות הן הסיבה שאתם לא יכולים להניח שום דבר מהיד, לא הסיבה שהמשקל אמיתי. בכל שנייה נתונה רק משימה אחת באמת שלכם להזיז. השאר לא מחכות למאמץ שלכם. הן מחכות זו לזו.

עבודה יכולה לקרות רק עכשיו. העתיד לא מקבל מאמץ. אי אפשר להפקיד את האנרגיה של היום באוקטובר. אי אפשר ללוות את המוטיבציה של מחר כדי לעשות את העבודה של היום. כשתשומת הלב שלכם תקועה בחודש הבא, אתם מוציאים את הדבר היחיד שבאמת שלכם, את הקשב, על משהו שלא נמצא שם. העבודה שמולכם מקבלת את השאריות.

אז למה לעבוד בכלל, אם לא בשביל קו הסיום? כי בכל דבר ששווה לבנות, קו הסיום עוד לא אמיתי. הדבר שאתם עושים בנוי מרגעים של הווה, אחד אחרי השני. אין שום חומר אחר לבנות אותו ממנו.

זה משנה את המטרה של העבודה. היא מפסיקה להיות אגרה שמשלמים כדי להגיע לחיים טובים יותר אחר כך. היא הופכת לדבר שאתם חיים בזמן שאתם עושים אותו. התה ששתיתם עם מישהו לא היה צעד לקראת ערב טוב יותר. הוא היה הערב. מה שאתם עובדים עליו היום הוא לא צעד לקראת החיים שלכם. הוא החיים שלכם, שקורים עכשיו, במקום היחיד שבו הם יכולים לקרות.

+++++++++++++++++

אני אוהב את השעון הזה, והוא לא יודע להראות את השעה בדיוק.

הוא יותר מדד לכמה נשאר מהיום.