ZohaibAkhtar

כתיבה

שיתוף

אולי זו לא הייתה התוכנית. אבל בהחלט עבודת דוקטורט.

תורגם מאנגלית. לקריאת המקור

במבט לאחור.......... הכל נראה כמו תוכנית.

אני במצב רוח סרקסטי, והטקסט הזה בלי פילטרים. אז אולי עדיף להפסיק לקרוא עכשיו.

(אבל אם אתם עדיין כאן, אני מנחש שהסרקזם שלנו חופף.)

יש אנשים שיודעים בדיוק מה הם רוצים לעשות עם החיים שלהם. כל השאר נרשמים לתואר מתקדם, ורבים יותר מפעם אחת. חשבתי על כל התוכניות המקצועיות שהייתי בהן (או לידן), ובכנות… כל אחת מהן מרגישה כמו עבודה קבוצתית עם עצמך, שבה הדדליין כל הזמן זז ואף אחד לא ממש בטוח מי אחראי.

בואו נתחיל מלימודי רפואה. הם מתחילים בערך כמו מנוי גרוע לחדר כושר. אתה נרשם פעם אחת עם כוונות טובות, ושנים אחר כך אתה עדיין מזיע, מרושש, ולא בטוח איך מבטלים.

אין שום ייעוד עמוק. יש ממוצע ציונים, ואולי רצון מעורפל ״לעשות שינוי״ בלי לדעת מה זה בכלל אומר.

לימודי רפואה עוסקים פחות בריפוי ויותר בהוכחה שאתה מוכן לסבול כדי שייקחו אותך ברצינות. אתה משנן את מחזור קרבס, שוכח אותו, משנן שוב, ועדיין מגגל אותו באמצע הביקור. אתה מאבחן את עצמך במחלה חדשה כל חודש ומעמיד פנים שבכי הוא סתם ״חלק מתהליך הצמיחה״. אתה עובר את זה לא כי יש לך תשוקה..... אלא כי אתה לא מסוגל לדמיין איך תסביר למשפחה שנשרת כדי ״לעשות פיבוט למשהו שמציב את האדם במרכז״.

ובדיוק כשאתה מסיים, מישהו אומר:

״אתה יודע, אם אתה באמת רוצה לתקן את המערכת… כדאי לך לבדוק את בריאות הציבור.״

בית הספר לבריאות הציבור הוא המקום שאליו הולכים סטודנטים לרפואה (ועוד אנשי מקצוע) כשהם ראו מספיק כדי לדעת שהמערכת שבורה, אבל לא מספיק כדי לדעת איך לתקן אותה. שם מחליפים את הסטטוסקופ בגיליון אקסל ומתחילים לומר ״דטרמיננטים חברתיים של בריאות״ בביטחון מדאיג. את הימים אתה מבלה בללמוד שהאויב האמיתי הוא אי שוויון מבני, ואת הלילות בניסיון להבין איך עושים גרף עמודות שנוגע ללב.

אתה פוגש מישהו שחוקר ״מניעת מלריה בקרב בני נוער פקיסטנים שמאליים״ ומבין שאף פעם לא היה לך אכפת ממשהו עד כדי כך. אתה יושב בהרצאות על שוויון בבריאות ותוהה בשקט אם המרצה בסדר. ואתה מגלה את האמת האוניברסלית היחידה של בריאות הציבור: תבלה יותר זמן על מודלים לוגיים מאשר על היגיון.

בסוף נמאס לך לכתוב מאמרים שאף אחד לא קורא ומדיניות שאף אחד לא מיישם. אז אתה עושה את מה שכל אידיאליסט משכיל מדי מנסה בסוף:

אתה מקים חברה.

יזמות זה מה שקורה כשאתה רואה את הפגמים במערכת וחושב: ״מה אם פשוט… אבנה מערכת טובה יותר?״ יש לך פתרון. יש לך מצגת. יש לך את האנרגיה של מי שעדיין מאמין שאפשר לתכנן מערכות מחדש בעזרת קפאין ואופטימיות בלבד.

אתה משיק משהו מאולתר. אתה קורא לזה ״מבוסס טכנולוגיה״, גם אם זה בעיקר טופס גוגל מפואר. אתה מבלה שנתיים בלהדביק פיצ׳רים בסלוטייפ, להסביר את הפתרון שלך בעיקר להורים, ולהבין לאט לאט ש״להיות הבוס של עצמך״ אומר בעיקר שאתה עושה את כל העבודה ומרענן את האפליקציה של הבנק כל 30 דקות.

בסוף הדבר איכשהו עובד. או איכשהו לא. אתה רוצה להמשיך לבנות....... אבל אולי לא ככה.

אתה חושב: ״אולי הרעיון לא היה שגוי. אולי זו הייתה הגישה״

ואז מגיע תורו של: בית הספר לעיצוב.

בית הספר לעיצוב הוא המקום שאליו הולכים אחרי שניסית לפתור בעיות אמיתיות עם גיליונות אקסל ומפות דרכים, ועכשיו אתה מקווה ששרבוט על לוח מחיק ירגיש אנושי יותר. אתה מגיע בציפייה ללמוד לעצב מערכות טובות יותר.... ולאט לאט מבין שהמערכת שאתה מעצב מחדש היא כנראה אתה עצמך. אתה שומע את המילה ״אמפתיה״ יותר מאשר בטיפול פסיכולוגי, אבל אף אחד לא מסתכל לך בעיניים. אתה מתחיל להשתמש בפתקי פוסט-איט כמו בשפה שנייה. אתה לומד שלשאול ״למה״ חמש פעמים ברצף נחשב מחקר, ושעשיית ״מסגור מחדש של הבעיה״ פירושה לא פעם פשוט להשלים עם זה שאין לך מושג מה הבעיה.

אתה לומד הרבה. והחלק המוזר הוא שרובו בעצם עליך, על מי שהיית.

זה יפה. זה שברירי. יש לזה מימון טוב.

ובדיוק כשאתה סוף סוף מרגיש שאתה מבין אנשים, בעיות ומערכות… קול בראש אומר: ״זה מדהים. חשבת איך עושים לזה סקייל?״

ואז אתה מוצא את עצמך בבית הספר למנהל עסקים.

מנהל עסקים זה מה שקורה אחרי שעברת סבב של אימפקט, שחיקה, אידיאליזם ומחקר משתמשים, ועכשיו אתה רק רוצה ביטוח בריאות וסבב סיד גדול. זה פחות על למידה ויותר על מיתוג מחדש. כל שיחה מתחילה ב״מה הרקע שלך?״ ונגמרת ב״אנחנו חייבים להיות בקשר.״

אתה לומד מחדש מודלים שפעם ניסית לפרק. אתה יושב על חקרי מקרה של חברות יין ובירה משובחות ומשכנע את עצמך שהכול רלוונטי גם אליך, ויש שיעורי מנהיגות שמרגישים כמו טיפול קבוצתי, רק עם נשנושים טובים יותר. אתה מוקף באנשים שרוצים לשנות את העולם, אבל קודם צריכים לסיים את המצגת הזאת ל-McKinsey.

זו קייטנת קיץ יקרה מאוד עם וסטים של Patagonia, מלוטשת ומלאה באנשים שמנסים להצדיק את המחיר בכך שהם קוראים לה ״טרנספורמטיבית״.

אני לא יודע איך זה בלימודי הנדסה או משפטים, אבל אני מנחש שזה לא כל כך שונה, רק בקנה מידה אחר, אותו Wi-Fi קיומי..... אלא אם אתה בבית ספר לאמנות, שם אתה סוף סוף מוצא את עצמך (ומצטער שמצאת.)

לא משנה מה התוכנית, תארים מתקדמים הם בעצם דרך ארוכה ויקרה להבין לאיזו קבוצת וואטסאפ אתה באמת שייך. ואם עדיין לא הבנת… אולי הגיע הזמן לשקול דוקטורט. :) ((Z))