מוחות מבריקים על הגבול
תורגם מאנגלית. לקריאת המקור

יותר ממיליון סטודנטים בינלאומיים למדו בארצות הברית בשנה שעברה, ותרמו לכלכלה יותר מ-40 מיליארד דולר. במדעי הבריאות, בהנדסה ובמדעי המחשב הם יותר ממחצית מכלל הסטודנטים לתארים מתקדמים. הם אינם אורחים בניסוי האמריקאי. הם שותפים לכתיבתו.

הגרף מציג את התרומה הכלכלית, נתוני ההרשמה ומספר המשרות שנתמכו לאורך עשור. (מקור: NAFSA.org)
ובכל זאת, הם חיים יותר ויותר תחת חשד. רטוריקה פוליטית ומתחים גלובליים מציירות חוקרים כסיכון ביטחוני. אזרחים סינים נתונים לבדיקה מחמירה במיוחד; אחרים, מדרום אסיה, ממזרח אירופה ומאפריקה, סובלים מעיכובים בוויזות ומהגבלות על הגישה למחקר. המסר מרומז, אבל ברור: אתם רצויים כאן, אבל לא סומכים עליכם עד הסוף.
המעגל הזה אינו חדש. מסטודנטים אמריקאים ממוצא יפני שנכלאו במחנות המעצר של מלחמת העולם השנייה, דרך הרשימות השחורות של המלחמה הקרה, ועד המעקב אחרי סטודנטים מוסלמים אחרי פיגועי 11 בספטמבר.... ההיסטוריה כבר הראתה כמה הפחד עולה. היום ארצות הברית מקפיאה את קביעת התורים לוויזות סטודנט ומתכננת סינון מורחב ברשתות החברתיות.
המחיר אמיתי. כשחוקרים בוחרים במדינות אחרות, המעבדות האמריקאיות נשארות מאחור. זה לא כוח עבודה רזרבי, זו הליבה האינטלקטואלית. ויותר ויותר מדינות אחרות לא רק מציעות ויזות.... הן מאמינות בהם.
מה שמונח על הכף גדול בהרבה מחייהם של הסטודנטים. בוגר שנאלץ לעזוב לוקח איתו את החברה שיכול היה להקים, את פריצת הדרך הרפואית שאולי היה מגלה ואת המשרות שהיה יוצר. זה לא מופשט. זה הסיפור של הביוטק בבוסטון, של המדטק במערב התיכון ושל התעשיות של מחר.
לקרוא לסטודנטים האלה נכס לאומי זה נכון, אבל לא מספיק. הם חלק מהסיפור האמריקאי לא בגלל מה שהם נותנים, אלא בגלל מי שהם: אנשים שמחפשים הזדמנות, שהסקרנות מניעה אותם, ושבונים את חייהם במדינה שנודעה תמיד כארץ האפשרויות.
כן, ביטחון לאומי חשוב. יש מקרי ריגול. אבל מדיניות שנולדת רק מפחד כמעט אף פעם לא מביאה התקדמות.
אמריקה נבנתה על האמונה שגאונות יכולה לבוא מכל מקום. האם אנחנו עדיין מאמינים בזה...... זה מה שיכריע מה יבוא אחר כך.
((Z))