בעיית איסוף המזוודות של הבינה המלאכותית ברפואה

אתם יודעים, אחד הדברים המוזרים בחיים המודרניים הוא שכולנו מתעקשים שאין לנו זמן. אנחנו אומרים את זה כל הזמן: אין לי זמן להתאמן. אין לי זמן לבשל. אין לי זמן פשוט לשבת ולחשוב. ובכל זאת, איכשהו אנחנו מוצאים שלוש שעות לבינג׳ ב-Netflix או שעתיים לגלילה בטלפון.

אז זה לא שהזמן לא קיים. זה שהזמן לא מרגיש שלנו. זה הטריק התרבותי, במיוחד בארצות הברית. כל רגע נחתך לשברים (מיילים, פגישות, סידורים, נסיעות) עד שכל היום מרגיש כמו מרוץ. ומכיוון שמהירות הפכה למדד של התקדמות, כל דבר איטי מרגיש כמו כישלון.

רואים את זה באופן שבו אנחנו צורכים מידע. אף אחד לא טוען שיש לו זמן לקרוא, אבל כולנו גוללים. בלי סוף. מרפרפים, מחליקים, רודפים אחרי הדבר הבא בלי לדעת בכלל מה אנחנו מחפשים. טווח הקשב שלנו נחתך לשברים, ונמדד בהקשות ובהחלקות במקום בדקות ובשעות.

והנה האירוניה: מהירות מרגישה טוב ברגע. Amazon Prime, מזון מהיר, משלוח באותו יום... אנחנו אפילו צריכים קפה, הסם שגורם לכל דבר להרגיש לחוץ, וגורם לנו להרגיש שאנחנו דוחסים עוד ועוד לתוך אותו יום עמוס. אבל בני אדם לא באמת עובדים ככה. אנחנו לא מודדים זמן בשניות של סטופר. אנחנו מודדים אותו לפי התחושה: האם הקשיבו לי? האם הרגשתי שמאיצים בי? האם הרגשתי שדואגים לי?

שדות התעופה למדו את זה בדרך הקשה. במשך שנים נוסעים התלוננו על עיכובים במזוודות. אז שדות התעופה השקיעו מיליונים במסועים מהירים יותר ובעוד אוטומציה. התלונות כמעט לא השתנו. ואז שדה תעופה אחד ניסה רעיון אחר: לא להאיץ את המזוודות, אלא להאט את הנוסעים. הם הרחיקו את השערים מהמסוע. עד שאנשים הגיעו, המזוודות כבר חיכו להם. התלונות צנחו. שום דבר במהירות המסירה לא השתנה, רק חוויית הזמן. זה כי אנחנו מודדים זמן בחוויה, במשמעות, בתחושה.

עכשיו בואו ניישם את זה על עולם הבריאות.

מה שוחק רופאים? לא הזמן עם המטופלים. אף אחד לא אומר, ״הלוואי שיכולתי לראות פחות מטופלים.״ מה ששוחק אותנו הוא הזמן שנגזל מהמטופלים. עשרים הדקות שאפשר היה להקדיש להקשבה לסיפור האמיתי, לפיצוח של תסמין, או פשוט לשבת בשקט בזמן שמישהו אוזר אומץ להגיד מה באמת לא בסדר, מתבזבזות במקום זה על קודי חיוב ועל רשומות רפואיות ממוחשבות. זה רגע מסוע המזוודות של הרפואה: זמן שמתבזבז בדרך הגרועה ביותר האפשרית.

והמטופלים מרגישים את זה. הם לא מתלוננים אם התוצאות לוקחות יומיים. הם מתלוננים כשהתוצאות קופצות מיד בפורטל, בלי הקשר, ומבהילות אותם. הם לא מתלוננים על ביקור של עשרים דקות. הם מתלוננים כשחצי ממנו עובר על רופא שבוהה במסך. כל קלינאי מכיר את הרגע: האמת האמיתית יוצאת רק כשהיד כבר מושטת לידית הדלת. זה לא חוסר יעילות. זו רפואה.

מערכות שונות מעצבות את זה אחרת. בארצות הברית, על כל דקה קלינית מודבק תג מחיר. ביקור הוא לא רק פרק זמן של טיפול, הוא יחידה מקודדת שאפשר לחייב עליה, והיא יכולה להגיע למאות דולרים. אמפתיה מרגישה יקרה. בדרום אסיה זה קשה עוד יותר: מעט מדי רופאים, עומס מטופלים בלתי אפשרי, אמפתיה שנדחקת החוצה מתוך הכרח. ובסקנדינביה ראיתי משהו אחר. הטיפול הרגיש איטי יותר. לא תמיד ארוך יותר, אבל עשיר יותר במרקם. את האמפתיה לא דחסו פנימה בין לבין: היא הרגישה חלק מהמבנה.

זה לא שהרופאים בסקנדינביה קדושים והרופאים באמריקה מכונות. זה שהפיגומים שונים: אוכלוסיות קטנות יותר, בתי חולים במימון ציבורי, ומערכת ששומרת על המרחב לנוכחות.

אז לא, זו לא השוואה הוגנת של תפוחים לתפוחים. אבל בדיוק כאן הבינה המלאכותית חשובה. כי היא הזדמנות ליישב את המתח: לשמור על העסק בר קיימא בלי לבקש מהאמפתיה למות.

והנה האירוניה. קלינאים אוהבים רפואה. רופאים, אחיות, עוזרי רופא עוברים שנים של הכשרה. הם אוהבים את הריקוד של האבחנה, את השיחה, את הסיפוק לראות מישהו יוצא במצב טוב יותר משנכנס. זו השמחה. זה המסע. ובכל זאת אנחנו ממשיכים לבנות כלי בינה מלאכותית שמייעלים את הדבר הלא נכון: סיכומים מהירים יותר, תפוקה מהירה יותר, יותר מטופלים בשעה. אנחנו לא מעשירים את המפגש. אנחנו רק גורמים למסוע המזוודות להסתובב מהר יותר.

ב-Starbucks הורו לבריסטות: לא יותר משני משקאות (The Wall Street Journal)

תעשיות אחרות כבר למדו שלאיטיות יש ערך. Starbucks, למשל, הורתה לבריסטות להכין לא יותר משני משקאות בבת אחת, כדי להזכיר ללקוחות שכל משקה מוכן בכוונה ובתשומת לב, וכך לרכך את המחיר הגבוה. מסעדות יוקרה עובדות באותו אופן: מנה שמגיעה מהר מדי מרגישה זולה, חפוזה, כמו מזון מהיר. הקצב עצמו משדר ערך. עכשיו דמיינו את הרפואה הפוך: מטופלים מגיעים ומצפים לטיפול מוקפד, ואנחנו מגישים להם לאטה ארוז מראש מהמקרר, והכל בשם ״היעילות״.

אז מה הבינה המלאכותית צריכה לעשות? לא להחליף את הזמן הזה. להגן עליו. בינה מלאכותית צריכה לטפל בשקט בסיכומים, בחיובים, בהצפה של תיבת הדואר, כדי שהרופא יוכל באמת להסתכל על המטופל. זה לא יהפוך את הרפואה למהירה יותר. זה יהפוך אותה לאיטית יותר במקומות שבהם זה חשוב. לא צ׳אטבוט שיורה תשובות. לא דשבורד שפולט ציוני סיכון עוד לפני שהבדיקה הסתיימה. בינה מלאכותית איטית תעקוב אחרי הבריאות לאורך חודשים, תציף דפוסים בעדינות, ותחזיר לקלינאים את החופש להיות נוכחים. היא תשמור על האמפתיה במקום לדחוק אותה החוצה.

אבל הסיכון ברור. תנו את זה למנהל, והוא יגיד: ״נהדר! עכשיו כל רופא יכול לראות 40 מטופלים במקום 20.״ זה נשמע כמו התקדמות, עד שמבינים שייעלתם את התפוקה, לא את הריפוי. זה כמו לומר: ״שיפרנו את התיאטרון: הכפלנו את מספר ההצגות בכל ערב.״ נהדר... רק שהרסתם את ההופעה.

ראיתי את הרפואה במיטבה: איטית כשזה חשוב, אמפתית גם תחת לחץ. וראיתי אותה במצבה הגרוע ביותר: שחוקה, צינית, בלי שום שמחה. יש ימים שהייתי קרוב יותר לגרסה אחת, ויש ימים שלשנייה. ובגלל זה בינה מלאכותית מלחיצה אותי. כי אם היא תתוכנן רק כדי להפוך אותנו למהירים יותר, היא תקבע בנו את הגרסה הגרועה ביותר של עצמנו: הרופא הממהר, המוסח, הנוכח רק בחצי.

מה צריך לעשות?

• למפתחי בינה מלאכותית: תפסיקו להניח שמהר יותר זה טוב יותר. תכננו כלים שמחזירים זמן לקשר בין הקלינאי למטופל, ולא גוזלים אותו.

• למנהלי בתי חולים: מדדו את התוצאות הנכונות. חוויית המטופל ורווחת הקלינאים אינן חוסר יעילות, הן מדדים מקדימים לאיכות. הקבוצה שלי הוכיחה את זה כשהקימה מרפאה יעילה ב-Johns Hopkins Medicine, שמייעלת את הטיפול ומשפרת את איכותו.

• לקלינאים: דרשו ״בינה מלאכותית איטית״. אל תשאלו כמה היא מאיצה אתכם, אלא איך היא מגינה על הנוכחות שלכם.

כי מהר יותר זה לא תמיד טוב יותר. ואם הבינה המלאכותית, ואנחנו, לא נדע להבחין מתי להיות מהירים ומתי איטיים, היא עלולה להתגלות כתרופה לבירוקרטיה, אבל כמחלה של הטיפול. ((Z))