ZohaibAkhtar

כתיבה

שיתוף

לאנשי Kellogg היקרים

תורגם מאנגלית. לקריאת המקור

[7 בנובמבר 2025]

סיימנו עכשיו את השיעור האחרון. .....ומחר התוכנית נסגרת.

ואני יושב כאן וחושב כמה טעיתי לגבי מה שזה יהיה.

באתי לכאן בשביל אסטרטגיה, פיננסים, תפעול, מודלים .... הכלים לבנות דברים גדולים יותר ולהוביל טוב יותר.

וכן, למדתי את כל זה.

אבל מה שהכי הייתי צריך היה כל האנשים שפגשתי בדרך.

המחזור שלי, שהפך סופי שבוע מתישים לחברויות שאשא איתי כל החיים.

המרצים, שלימדו אותי שלהודות בחוסר ודאות זו מנהיגות.

צוות המנהלה, שדאג שכל שבוע יעבוד, תיאם לוחות זמנים, שיעורים, אוכל וחדרים, והפך את הבלתי אפשרי לשגרה.

האנשים מאחורי הקלעים, שהאכילו אותנו ופינו את כוסות הקפה שלנו כדי שנחזור לשולחן נקי.

וחברים מכל קצוות העולם, שלימדו אותי על מנהיגות, תרבות, ענווה ואומץ יותר משכל ספר לימוד היה יכול ללמד.

פעם חשבתי שחינוך הוא מה שלומדים בכיתה.

בעצם, הוא מי שאתה הופך להיות כשאתה מוקף באנשים מכל מקום, שעושים הכול, ובוחרים להאמין זה בזה.

חינוך לא נבנה מתוכנית לימודים. הוא נבנה מקהילה.

וקהילה זה לא הסכמה. זו נוכחות. זה להגיע. זה לומר: אני רואה אותך, ואני מאמין שהמקום שלך כאן.

אני פסיפס של החוויה הזאת.

כל שיחה בכל עיר, כל ויכוח, כל רגע שבו מישהו טרח ללמד אותי משהו שלא ידעתי שאני צריך: את כל זה אני לוקח איתי הלאה.

כל מה שאבנה מכאן והלאה יישא את טביעות האצבעות שלכם.

חלקנו הובילו מלפנים, חלקנו מאחור, וחלקנו פשוט בכך שהקשיבו באמת.

ביחד הפכנו למשהו שאף אחד מאיתנו לא היה יכול להיות לבד, וזה לא נגמר כאן.

השיעורים נגמרו, אבל הקהילה לא.

תודה שהרחבתם את העולם שלי. שראיתם בי פוטנציאל שלא ידעתי שיש לי. שעשיתם אותי טוב יותר.

ולאן שלא נלך מכאן… אני בגב שלכם, כמו שאתם הייתם בגב שלי.

((Z))